מאירי על כתובות ס׳

1 מי שגירש את אשתו אינו כופה אותה להניק את בנה אפילו בשכר אלא מיטפל הוא בו ושוכר לה מינקת מצד אחר ואם היה מכירה כגון שהניקתו עד עכשו כופה ומניקתו ונותן שכרה ואפילו היה התינוק סומא מכל מקום מכירה הוא בריח אמו ובטעם חלבה ולא ירצה לינק מאשה אחרת וברוב תינוקות שיערו זמן הכרתו מחמשים יום ואילך ומכל מקום אף בפחות מכן אם אינו רוצה לינק מאחרת כופה והוא שאמרו באחת זיל בדקה אותבה בדרא דנשי ושקליה לברא ומהדר ליה עליהו כי מטא לגבה הוה מסוי לאפה ר"ל מסתכל בה כבשתינהו לעינה מיניה אמר לה נטוף עיניך דרי בניך כלומר זקפי עיניך מלשון ועיינהא מיטייפי:

2 מאחר שהגרושה יש בה צדדין שהבעל כופה להניק את בנה או את בתה מיהא בשכר יראה שאף היא אסורה לינשא בתוך עשרים וארבע חדש כמניקה שמת בעלה על הדרך שיתבאר למטה ואפילו לא היה מכירה שאין לחלוק בדבר וליתנו לשיעורין וכן כתבוה רוב הגאונים ואע"פ שקצת רבני צרפת התירו במינקת שנתגרשה לינשא אחר שלשה חדשים מפני שמאחר שהבעל קיים הוא ממציא לה ביצים וחלב להחיותו בהם הדברים נראים כשיטה האחרת ואף בשאלתות כתבוה כן בפרשת וירא אליו בהדיא בלשון זה דאלו איתתא דפטרה גברה או שכיב ואיתתיה מיעברא או מיניקה אסירא לאינסובי עד מישלם מוניקתה ואם עבר ונסב או קדיש מפקינן לה בגיטא ונראה הטעם שאף זו בושה מלשאול לבעל ומכאן למדו קצת מפרשים שהמניקה שנתאלמנה או נתגרשה אינה יכולה לתבוע כתבתה בתוך עשרים וארבעה חדש שהרי אין כאן לכשתנשאי אלא שגדולי המפרשים כתבו שאין תנאי דלכשתנשאי נאמר אלא בשהעכבה מצד זיקת הבעל וכן עיקר ובכל מה שכתבנו שהבעל כופה להניק אינה יכולה להפקיע עצמה כלל אף באיני נזונת ואיני עושה שאין זה בכלל מעשי ידיה לענין זה כמו שכתבנו למעלה וכן הסכימו הראשונים הא אלמנה שאינה משועבדת להם אלא מחמת מזונות יכולה לומר בכל אלו שאינה עושתם להם ואף בהנקה אלא אם כן בשכר:

3 חלב האשה מותר באכילה מכל מקום היתר אכילתו שתחלבהו האשה לתוך הכלי וישתה אבל לינק מן השד יש בו לגדול איסור חכמים והוא שאמרו עליו שהגדול היונק מן השד כיונק מן שקץ ואין לה להניקו היא בידים ומכין אותו מכת מרדות ואע"פ שבסוגיא נראה שהוא איסור תורה ממה שהקשה ורמינהי יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא וכו' ואוקמה בדפריש סוגיא בעלמא היא שאף דרך יניקה אין בו אלא איסור סופרים:

4 וכמה שיעור זמנו להיתר יניקה כל עשרים וארבעה חדש עד ארבע שנים או חמש לפי כחו של בן אם לא פירש מותר ואם פירש מעשרים וארבע חדש ולמעלה שלשה ימים אסור להחזירו לינק במה דברים אמורים כשפירש מתוך בוריו אבל אם פירש מחמת חליו מותר להחזירו לינק וכן היא בתלמוד המערב וכן פירשו שם דוקא בשאין סכנה בפרישתו אבל אם יש סכנה בפרישתו אף כשפירש מתוך בוריו מחזירין אותו:

5 זה שביארנו בחלב האשה שכל שחלבתו לתוך הכלי מותר ומציצתו מן הדד אסורה חלוף הדברים בדם והוא שדם האדם מותר מן התורה לגמרי ומדברי סופרים לאסור כל דם שפירש שמא יאמרו של בהמה הוא מעתה דם שפירש וכנסו בתוך הכלי אסור והאוכלו במכת מרדות ושבין השנים מוצצו ואינו חושש ושעל גבי ככר כגון שנשך בפת ומצא דם על הככר גורר את הדם ואוכל שהרי פירש:

6 בשר האדם לא נתברר דינו בכאן ובסיפרא פרשת שמיני מיעטוה גם כן מאיסור מטעם זה טמא ואין בשר מהלכי שתים טמא וגדולי המפרשים סוברים בה להיותה מותרת לגמרי ומכל מקום נראה שאף לשיטתם איסור סופרים מיהא יש בו דלא גרעא מדם וחלב הא איסור תורה אין בו שאם כן לא הותרו החלב והדם שהרי כל היוצא מן הטמא טמא וגדולי המחברים כתבו שיש בה איסור עשה מצד שהאדם נקרא חיה כדכתוב ויהי האדם לנפש חיה וכתוב זאת החיה אשר תאכלו הא אחרת לא תאכלו ואין הדברים נראין אלא שאיפשר שדקדקוה מלשון סיפרא שאמרו בה יכול יהא בשר מהלכי שתים בלא תעשה אלא שאינה ראיה שהרי אף בחלב אמרוה כן ועוד שאף דם השרץ נתמעט מאותו פסוק ואעפ"כ אמרו עליו בכריתות כ"א ב' שאם התרו בו משום שרץ לוקה שלא נתמעט אלא מאיסור דם אבל דמו כבשרו ואף בזה אלו היה איסור בבשרו היה ראוי לאסור אף דמו באיסורו ואף במקצת חבוריהם נמצא שהאוכל מבשר או חלב האדם או מחלבו עובר בעשה אלא שנראה שטעות סופר הוא שהם כתבו במקום אחר בחלב שמותר אלא שחכמים אסרוה לגדול על הדרך שביארנו ומכל מקום לחלב האדם במקום שהוא אסור בבהמה ומותר בחיה כגון חלב הכליות והדומים מן האסורים יראה שהוא מותר שאף כשאתה בא לאסור בשרו מתורת חיה הרי חלב חיה מותר:

7 בהמה טמאה וחיה טמאה אף חלבה טמא שכל היוצא מן המינין האסורים אסור כגון חלבם וביצתם נמצא שבהמה טמאה שהקלת במגעה שלא לטמא מחיים אף בשנגעה בטומאה שאין בעלי חיים חוץ מאדם מקבלין טומאה החמרתה בחלבה ואדם החמרת במגעו לטמא אף מחיים כגון נדה וזבה ושאר הטמאים והקלת בחלבו ויש מפרשים הקלת במגעה אף לאחר מיתה ולטומאת ערב ואדם החמרת במגעו לאחר מיתה לטומאת שבעה:

8 החליבה בשבת ויום טוב אסורה משום מפרק ואף היניקה בפיו מן הבהמה אסורה בשבת ויום טוב ומכל מקום במקום שיש צער חולי אע"פ שאין בו סכנה מותר אפילו בשבת והוא שאמרו גונח והוא קוצר הנשימה ובא מצד החזה יונק חלב בשבת מפרק כלאחר יד הוא שהרי מפרקו בפיו ובמקום צער לא גזרו וכבר כתבנוה בראשון של יום טוב:

9 צנור של מים המקלח מן הגג ועלו בו עשבים המעכבין אותם מלצאת והגג מתקלקל דורסן ברגלו בצינעה ואינו חושש תיקון כלאחר יד הוא ובמקום פסידא לא גזרו וכבר כתבנוה עם מה שיש לפקפק בה מצד מה שאמרו שכל שאסרו משום מראית העין אף בחדרי חדרים אסור בראשון של יום טוב בסוגית המשנה הרביעית ט' א':

10 זה שביארנו ביונק שהוא מפרק יש מפרשים בו שהמפרק הוא תולדת דש ומקשין בה אם כן הרי אמרו שבת ע"ה א' אין דישה אלא בגדולי קרקע ומתוך כך פירשו מגדולי צרפת שיש במפרק אחד תולדת דש ואחד תולדת ממחק בגדולי קרקע הוא תולדת דש וביניקת בהמה הוא תולדת ממחק שמשוה את הדד ומחליקו ויש מפרשים שמפרק ביניקה הוא תולדת גוזז:

11 מניקה שמת בעלה אסורה מדברי סופרים לינשא או אף ליארס ר"ל בקדושין עד שישלמו לולד עשרים וארבעה חדש חוץ מיום הלידה וחוץ מיום האירוסין ועיקר איסור זה שמא תתעבר ויעכר החלב וימות הבן ואע"פ שאין חוששין בזו לאסור על בעלה שלא יבא עליה בזו אינה בושה ממנו לשאול ביצים וחלב להחיותו בהם אבל כשמת בעלה ונשאת לאחר בושה היא לבא לב"ד על כך ולתבוע מן היורשים וגזרו אירוסין אטו נשואין ואפילו נתנה בנה למיניקה שמא יחזרו הם או תחזור המינקת ואפילו באדם שחשיבותו מונעו מלחזור וכן שהמנקת חוששת לכבודה ואינה חוזרת אע"פ שמן הסוגיא נראה להיתר בעובדא דבי נשיאה נראה שלא נאמרה אלא לשעתה אבל ללמוד הימנה לדורות לא שמכל מקום לא חלקו חכמים בדבר וכן אם גמלתו ר"ל שהעתיקתו משדים קודם שישלמו לו כ"ד חדש ומכל מקום אם מת הולד מותרת לינשא ואין חוששין שמא תמיתהו מחמת שהיא רוצה לינשא דכלי האי לא עבדא ואע"פ שאמרו עובדא הוא וחנקתיה כבר אמרו בצדה ההוא שוטה הואי ולא עבדן נשי דחנקן בריהו:

12 יש אומרים בעשרים וארבעה חדשים אלו ששיעורן למנין ימות החמה וסומכין לה ממה שאמרו במדרש ר' תנחומא סימן לדבר מדכתוב לא תבשל גדי בחלב אמו תבשל בגימטריא שס"ה יום שני פעמים ועוד שני ימים ליום לידה ויום אירוסין ואין הדברים נראין אלא שתי שנים כפי מה שהן אם פשוטה אם מעברת לפי סדר השנים והוא שאמרו בשמואל עד הגמל הנער וישב שם עד עולם ופירשו בתלמוד המערב עולמו של לוי שהוא חמשים שנה כדכתיב ומבן חמשים שנה ומעלה ישוב מצבא העבודה ושתי שנים העודפים ליניקתו:

13 לעולם אל יורה אדם במקום רבו אפילו היה הרב מוחל על כבודו והוא שאמרו כאן הא דאמור רבנן אפילו ביעתא בכותחא לא לישרי איניש במקום רביה לאו משום דמיחזי כאפקירותא ופירשו בו עד שאם ימחול הרב על כבודו יהא רשאי בכך אלא משום דלא מיסתייעא מילתא ומעתה אפילו מחל הרב על כבודו או נתן לו רשות דרך כלל להורות שלא בפניו כדרך שנראה שהרשה רב יוסף את אביי בכך שאין כאן עוד אפקירותא אין ראוי לעשות כן שהדבר קרוב לבא לידי שגיאה:

14 וענין ביעתא בכותחא הוא שאמרו במסכת יום טוב שביצים גמורות הנמצאות במעי תרנגולת מותר לאכלן בחלב והכותח יש בו חלב:

15 כל אשה שנתאלמנה או נתגרשה אסורה לינשא או אף ליארס עד שיעברו שלשה חדשים ר"ל תשעים יום חוץ מיום האלמנות או הגירושין וחוץ מן האירוסין שמא תתעבר מזה ואין בחינה אם מראשון אם משני וגזרו בדבר זה אף בנשים שאינן ראויות לילד או שהדבר מוכיח הרבה שאינה מעוברת כגון שהיתה רדופה לילך לבית אביה תכף שנכנסה לחפה ולא שמש בעלה עמה או שהיה בעלה חבוש בבית האסורין או שהלך למדינת הים או שהיה בעלה זקן או חולה או שהיתה היא עקרה וזקנה אילונית וקטנה או שהפילה לאחר מיתת בעלה או שאינה ראויה לילד מצד אי זה סם כלן צריכות להמתין שלשה חדשים אף לאירוסין וכן הדין אף בנתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין:

16 מי שנתנו לה בן להניק בשכר הרי זו לא תניק עמו לא בנה ולא בן חברתה ואם פסקה לה אמו של ולד קימעא בכדי שאין בו מזון לספוק הנקה חייבת היא לאכל הרבה בכל ספוק הנקה ופורעתו משכרה שמתוך ששכרה יפה לה היא מחלה במיעוט המזונות ומסתמא מקבלת עליה לאכל בכדי ספוק ותזהר שלא תאכל דברים הרעים לחלב הן מן הדברים שעוכרין את החלב הן מן הדברים שמפסיקין אותו גדולי המחברים נראה שפירשו בפסקה קימעא שהיא חוזרת לדין מניקה את בנה ופירוש קימעא בראוי לה בצמצום ומכאן כתבו שאם פסקו לה מזונות הראויים לה והיא מתאוה לאכול יותר מצד חולי התאוה אוכלת משלה כל מה שתרצה ואין הבעל מעכב לומר שאם תאכל יותר מדאי או מאכל רע ימות הולד שצער גופה קודם ואין הדברים נראין שכל שפסקו לה כראוי אין זה לשון קימעא ועוד היאך לא יעכבנה במאכלים הרעים: